29.5.201
מזה כמה
ימים הסתובבה לה אי נוחות מסוימת בגופי,
הנחתי לה להיות כשאני מנסה להבין מה היא מנסה לומר לי.
המשכתי את מהלך ימי כרגיל, כשהאי נוחות הזו באה והולכת, מציצה, מציקה ומתפוצצת כבועת סבון שמשאירה אחריה רק שביב מידע, אני כאן, לא נעלמתי.
אני כבר רואה את סוף הטיפולים הכימותראפיים ממש כאן על מפתן חיי החדשים,
אלו שמשתנים ומתייפים כל יום בעשרת החודשים האחרונים.
ובכל הזמן הזה הצלחנו גופי ואני להיות חזקים ונחושים מספיק כדי להישמר ממחלות וחיידקים שאינם רצויים בתקופת הטיפולים, כיצד ומדוע דווקא עכשיו, רגע לפני הסוף, מופיעה לה אי נוחות בגופי, מה היא רומזת לי?
ואני ממשיכה את ימי כרגיל.
ביום שלישי הפכה האי נוחות לכאב חד. לא הקשבתי היטב לבקשת הגוף שלא להתחיל את המרוץ מחדש.
גם אם יש דברים שאני רוצה שיקרו, עלי לזכור שאחד הדברים היפים שלימד אותי האלמוג הסרטני שהיה בתוכי הוא; לאט, באיפוק ובסבלנות.
שכחתי לרגע, רציתי להתחיל לרוץ, להספיק, להגיע.
הכאב שהחל דופק על דלתות גופי, לא הניח לי, עכשיו מנוחה, הקשבה והרבה שתיה, ניקיון נדרש כאן,
גם אנטיביוטיקה.
מעולם לא הכנסתי לגופי כל כך הרבה חומרים ותרופות שאינן מן הטבע, מאד ביקשתי להימנע מלקחת עוד תרופה אל תוכי.
ההומאופטית שלי, זו שנוסעת לצידי ואיתי ברכבת ההרים שלי מרגע ההבנה שלי את הסרטן שהיה בתוכי
ודרך כל התקופה של הטיפולים הכימותראפיים, תומכת בי בעזרת רמדיס שאני לוקחת יום יום, ביקשה;
"בואי נמצא רמדי לדלקת הזו שמנערת אותך, חכי עם האנטיביוטיקה"
עניתי לה; " הדלקת הזו, הכאב המצמית הזה, מעצבנים אותי עד כדי בכי, היא שקרנית - דמעתי - באה והולכת, איך אני יכולה להבין אותה אם היא לא נשארת".
את בוכה - היא אומרת לי.
"כן- אני עונה ומנגבת טיפה מלוחה - "מכעס, עצבים על כך שכואב לי ואינני יכולה להמשיך כרגיל ומחשש"
יותר לא הייתי צריכה לומר מילה.
ניתנה לי רמדי, פרח יפיפה בשלל צבעים בצורתו המקורית.
הנחתי לה להיות כשאני מנסה להבין מה היא מנסה לומר לי.
המשכתי את מהלך ימי כרגיל, כשהאי נוחות הזו באה והולכת, מציצה, מציקה ומתפוצצת כבועת סבון שמשאירה אחריה רק שביב מידע, אני כאן, לא נעלמתי.
אני כבר רואה את סוף הטיפולים הכימותראפיים ממש כאן על מפתן חיי החדשים,
אלו שמשתנים ומתייפים כל יום בעשרת החודשים האחרונים.
ובכל הזמן הזה הצלחנו גופי ואני להיות חזקים ונחושים מספיק כדי להישמר ממחלות וחיידקים שאינם רצויים בתקופת הטיפולים, כיצד ומדוע דווקא עכשיו, רגע לפני הסוף, מופיעה לה אי נוחות בגופי, מה היא רומזת לי?
ואני ממשיכה את ימי כרגיל.
ביום שלישי הפכה האי נוחות לכאב חד. לא הקשבתי היטב לבקשת הגוף שלא להתחיל את המרוץ מחדש.
גם אם יש דברים שאני רוצה שיקרו, עלי לזכור שאחד הדברים היפים שלימד אותי האלמוג הסרטני שהיה בתוכי הוא; לאט, באיפוק ובסבלנות.
שכחתי לרגע, רציתי להתחיל לרוץ, להספיק, להגיע.
הכאב שהחל דופק על דלתות גופי, לא הניח לי, עכשיו מנוחה, הקשבה והרבה שתיה, ניקיון נדרש כאן,
גם אנטיביוטיקה.
מעולם לא הכנסתי לגופי כל כך הרבה חומרים ותרופות שאינן מן הטבע, מאד ביקשתי להימנע מלקחת עוד תרופה אל תוכי.
ההומאופטית שלי, זו שנוסעת לצידי ואיתי ברכבת ההרים שלי מרגע ההבנה שלי את הסרטן שהיה בתוכי
ודרך כל התקופה של הטיפולים הכימותראפיים, תומכת בי בעזרת רמדיס שאני לוקחת יום יום, ביקשה;
"בואי נמצא רמדי לדלקת הזו שמנערת אותך, חכי עם האנטיביוטיקה"
עניתי לה; " הדלקת הזו, הכאב המצמית הזה, מעצבנים אותי עד כדי בכי, היא שקרנית - דמעתי - באה והולכת, איך אני יכולה להבין אותה אם היא לא נשארת".
את בוכה - היא אומרת לי.
"כן- אני עונה ומנגבת טיפה מלוחה - "מכעס, עצבים על כך שכואב לי ואינני יכולה להמשיך כרגיל ומחשש"
יותר לא הייתי צריכה לומר מילה.
ניתנה לי רמדי, פרח יפיפה בשלל צבעים בצורתו המקורית.
זה היה בשעת ערב מוקדמת, כעבור שעתיים הוקל לי משמעותית.
למחרת בבוקר הכאב המשתק נעלם לגמרי ורק נשארו שאריות כאב, אי נוחות
ולאות שכזו שדרשה ממני להאט את הקצב ולנוח.
ביום חמישי התעוררתי כמו חדשה, מחייכת ושמחה נסעתי לקבל את הטיפול האחד לפני האחרון שלי.
בבדיקות הדם השבועיות, לא היה זכר לדלקת.
קיבלתי אותו אלי בשמחה ואהבה כשאני שומעת מוסיקה ששמים לי חברי בפייסבוק על פי בקשתי,
מריחה את ריח המתוקים הנרשמים עבורי ליד השירים.
מטופלת ואחותה שישבו מולי חייכו איתי ועיניהן שואלות איך זה שאת יושבת כאן שמחה ומחייכת, האחות רואה אותך וצוחקת.
עיניי מחייכות באהבה ושמחה פנימית, פי שר ומאושר שהקשבנו זהיר והיטב, חנה ואני לגופי.
תודה רבה, אישה נפלאה שכמוך על הסבלנות, ההקשבה וההבנה אותי.
למחרת בבוקר הכאב המשתק נעלם לגמרי ורק נשארו שאריות כאב, אי נוחות
ולאות שכזו שדרשה ממני להאט את הקצב ולנוח.
ביום חמישי התעוררתי כמו חדשה, מחייכת ושמחה נסעתי לקבל את הטיפול האחד לפני האחרון שלי.
בבדיקות הדם השבועיות, לא היה זכר לדלקת.
קיבלתי אותו אלי בשמחה ואהבה כשאני שומעת מוסיקה ששמים לי חברי בפייסבוק על פי בקשתי,
מריחה את ריח המתוקים הנרשמים עבורי ליד השירים.
מטופלת ואחותה שישבו מולי חייכו איתי ועיניהן שואלות איך זה שאת יושבת כאן שמחה ומחייכת, האחות רואה אותך וצוחקת.
עיניי מחייכות באהבה ושמחה פנימית, פי שר ומאושר שהקשבנו זהיר והיטב, חנה ואני לגופי.
תודה רבה, אישה נפלאה שכמוך על הסבלנות, ההקשבה וההבנה אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה