הפעם את עושה זאת
בדרך שלך, בצעדים שאת יודעת ויכולה לצעוד.
כך היא אמרה לי בתחילת הדרך
חלקיקי ההבנה נפלו לי כמו חלקיקי הפאזל הגדול
של האישה האדומה.
נפלו אט אט לא תמיד בדיוק,
אך בסופו של דבר מצאו את מקומם השמור רק להם.
לוח העץ התמלא באישה האדומה, חלק צורף לחלק
והתמונה נעשית ברורה מיום ליום.
כך גם מוחי, גופי ונפשי
בנו לי את פאזל האישה הסגולה שאני.
הם לא מבינים, לעזור ולהיות, מאד רוצים.
אך הסגולה שאני,
רק רוצה את עצמי ואת השקט
את הבנת היכולות שלי.
כמה שכבות סגולות יכולה ללבוש.
כמה שכבות עלי לפשוט.
איזו מעטפת תשמור עלי מפני.
איזו גלימה עלי להניח עלי כדי להרחיק אותם,
אלה שלא רואים אותי.
הם רואים את הסגולה שהייתי
אינם מבינים שצבעתי עצמי עמוק יותר, סגול יותר.
לומדת לא לפחד מעצמי, ממבט עיניים חודרני לתוך נשמתי.
מבט עיני שלי או של אחר.
למדתי לצלול לתוך האי ודאות,
חוסר הביטחון שנמצא בכל פינה.
לא לברוח למקום ידוע ובטוח
שרק בתעתועי עיניים נראה שומר על שפיותי.
רוצה קצת להתנדנד במשעול בו הולכת,
למעוד ולהתרומם.
לעצום עיני ולצעוד עקב בצד אגודל
בעקבות קולות הנגינה שבנפשי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה