מ פ ל צ ת

חוסר רגישות, חמלה, הבנה ואמפתיה פוצעים את ליבי.
ואחרי שיחונת עם האישה הקסומה ההיא
שאין לי דרך להגיע אליה ולהגיד לה שוב
כמה עצמה, חוזק ויופי היא מקרינה.
הבנתי עוד יותר כמה אני מבורכת בסבלנות, סובלנות ואהבה סביבי

כל פחדיי וחושי נזעקים וזועקים כשהיא מספרת לי כך;
אתמול חברה לעבודה ניגשה
ואמרה לי;
את לא חושבת
שאת נראית כמו מפלצת!
אני בה מתבוננת
אישה קטנה, שמנמנה במתיקות

פרצופה מואר
אישה עם שם מיוחד
וקרחת .
אינפוזיה מחוברת לה לווריד
יושבת מולי 
עיניה מחייכות מביטות
בגולגולתי הגלויה
ושפתיה שואלות
כך את הולכת?
מרגישה איך נפשי
יוצאת מתוכי לחבק אותה.
מספרת אני לה בחיוך;
כשלושה שבועות הסתובבתי
כשגולגולתי המתקרחת מוחבאת.
חם לי בתוך הכובע,  מכביד על המוח הצורח לאוויר.
בנדנה או מטפחת מחזירות אותי
לדודותיי שבמאה שערים.
הכי נכון ונוח לי
חשוף וגלוי
הנפש אמרה קדימה, תתפשטי
המוח אמר, זהירות
שמא תפגעי באנשים סביבך, אנשים מהרחוב
כאלה שלא יהיה להם נעים להביט
בגולגולת נטולת השיער.
הקרובים לי אמרו, את יפה,
סקסית.
אין לך במה להתבייש.
ואני, דווקא כאן, הבושה הייתה רחוקה ממני.
אל מול הרצון ללכת חשופה
קמה לה מפלצת קטנה בתוכי

מאלו שיורקות אש ורעל
מפלצת האכפת לי
והלא נעים.
המפלצת המתנצלת
החזירה אותי אל  ימי ההבנה
שאכן סרטן בא לבקרני
לימים הראשונים בהם הבושה עטפה אותי.
איכה נתתי לזה לקרות
איפה טעיתי, מה לא עשיתי.
מנערת את ראשי
מקשיבה לנפשי.
מורידה את הכובע מראשי
מרגישה עיניים נעוצות בערפי
אף מילה בקול לא נאמרת

אולי בלחישה נסתרת.
לכל מקום איליו נכנסת 
בעיניים מחייכות ומלטפות מתקבלת.
אנשים לא שואלים
ואם להם בי להביט לא נעים
מבטם ממני מפנים.
כל יום שעובר לי מבהיר
כשאני לעצמי קשובה וברורה

הרחוב יקבלני לטוב או ולרע.
זה המצב 
נכון לעכשיו
גופי ונפשי עובדים קשה
כדי שאראה טוב ויפה
אז יסלחו לי, אנשי העולם
אם פשוט אתהלך ערומה מולם.
כך אמרתי לאישה היפה שמולי
וכעסי החל לפעפע בי
איך מעזה חברתך לעבודה לומר כזה דבר נורא.
מה היא יודעת על סבלך וכאבך.
בשעתיים שישבת כאן מולי,
שמעתי על סבלותייך במסע ההחלמה שלך.
חברתי היקרה לכיסא במחלקה,
אישה מדהימה עם שם מהפנט
לכי בראש גלוי ומורם
ולא יקרה כלום לאותה מפלצת, ממקום עבודתך,
שבראותה אותך
יהיה לה קצת לא נוח ונעים
בכיסא הנקי מכאבים ומיחושים.

עלי שלכת נושרים בסתיו :)

הבחילות גואות לפתע
כמו משום מקום
רק כי הוא אמר
השערות שלך, הקצרות הללו
הקוצניות
ההם שההיא קראה להן קווי הכסף
נמצאות כאן איתנו על המיטה,

על השמיכה, החולצה
משהו בבטן התכווץ
פלגים זעירים אך נחושים של קבס ודמעות
החלו זורמים כלפי מעלה.
למה? שואלת עצמי
הרי הכנת עצמך לכך
הם אומרים לך, כמה יפה את כך.
זה לא העור שעוטף אותך
זה הברק הזה שיש בעינייך
תסתכלי עליו
תתמקדי בו.
כל מה שרצית זה מינימום שינויים,
תופעות מזעריות
קיבלת. חייכי.
לשיער המנופף יד לשלום, ציפית.
חרדות מציפות אותי
למה ומדוע אין לי מושג
אולי זה העיניים שיביטו אלי מהמראה
אולי זה החיוך שייבהל ויברח
אולי דווקא האוזניים שיחדדו שמיעה.
כל חושי מתחדדים בימים אלו
כל איברי קשובים לעצמם
הפה והלשון בוחנים כל דבר מה שעובר דרכם
הבטן מדווחת מה ומתי נכון לה
והראש הפסיק לחשוב
כולו בתוך מערבולת התחושות והרגשות
הימים נעלמים לי לתוך השעות
והשעות נעלמות להן בתוך השבועות
ואני מסתכלת על שיערי הקצרצר
שנמצא בכל מקום
על מגבת המקלחת, סדין המיטה
הכרית, על חולצת הטרנינג הלבן
יודעת שלא אראה מאד אחרת בלעדיהם

אבל משהו משתנה בי בלכתםבהיפרדם מעיטור גולגלתי
מזכיר לי נשכחות ותמונות רחוקות
לוקח אותי עוד קצת
חזרה למחוזות המלחמה שבי
מזכיר לי שעוד לא נגמר
מאותת שיש עוד דרך לעשות
עד שאגיע לקו הסיום המיוחל
מטלטל אותי ומחבק אותי
את בדרך סבוכה ופתלתלה
מלאת ירידות תלולות ועליות קשות
והיא כולה אצלך פנימה.

פִּרמי אותה אט אט
בסבלנות לא מוכרת לך
שחררי את שיערך הקצרצר לדרכו
הוא ישוב לעטר אותך
בדרכו שלו
כששביליך יובילו לנתיבים שבמישור.