פסק זמן

כשקיבלתי את הבשורה לפני ארבעה חודשים
נדמה היה לי שאני עולה על רכבת ההרים הכי מפחידה ומאיימת שעליתי עליה אי פעם בחיי.
לאט לאט הבנתי שהושמתי על הרכבת הכי מהירה ומפחידה בלונה פארק של החיים.
רכבת עם כמה קרונות עמוסים לעייפה עם חומרי למידה ושיעורים בשבילי.

לפני שנתיים עליתי על רכבת הרים.
בני הצעיר שכנע אותי שנראית היא רכבת הרים קלילה לילדים, 
רכבת הרים עשויה מכוסות התה של עליזה בארץ הפלאות,
4 אנשים לכל היותר יכולים לשבת בהם.
הנוסעים על פסים גבוהים, שטוחים,
עם ירידות ועליות שנראו קטנות ולא מאיימות.

הנסיעה בה הייתה לא צפויה, מהירה מאד.
כל סיבוב היה חד ביותר ונראה כאילו אני מתעופפת מהכוס הקטנה.
הירידות קטנות היו תלולות ביותר, נותנות תחושה של נפילה על הפנים.
העליות הקטנות היו ישרות לכיוון למעלה
הרגיש כאילו אני צונחת אחורה על גבי.
קולי נשמע במרחבי הפארק היטב בזעקות פחד ובצחוק היסטרי
שלא יכולתי להפסיק גם כשירדנו.
ואני בכלל שונאת רכבות הרים, הן מפחידות אותי.
הלב צונח למרגלותיי, הראש מרגיש כאילו נשאר מעל
ואת כל הדרך טס מעלי כשאיננו מחובר אלי.
ידיים אוחזות חזק עד כאב במעקה,
נראה כאילו אוחזות באוויר הן.

כך הרגשתי כשקיבלתי את הבשורה על המקום שקיבלתי
ברכבת ההרים של החיים.
הפעם לא הייתה לי בחירה אם לעלות או לא,
אני כבר בפנים באחד הקרונות היותר מפחידים.
קצב נסיעתה איפשר לי נשימה ומחשבה,
איפשר לי לנסוע בה כשגופי מחובר אלי
וליבי צמוד אלי לאורך כל הדרך.

הבחירה שניתנה לי בעודי נוסעת ברכבת זו,
הייתה כיצד לנסוע בה בלי לפחד נואשות, 

ניתנה לי הבחירה להציץ בקרונות הרכבת.
בחירה בקרון  מלא מראות, מסכות ותחפושות.
קרון עם במה אך ללא כסאות קהל.
קרון עמוס במכחולים, עפרונות, דפים וצבעים.
קרון עם הרבה אנשים אך ללא מקום לשבת.
קיבלתי אפשרות לבחור את הקרון עם העזרה הרצויה והנכונה לי
כדי לעבור את הפסים הצרים עליהם היא נוסעת
עד התחנה הבאה ולבקש אותה.
לעבור מקרון לקרון, בכל תחנה,
כשאין ביכולתי לרדת מהרכבת.