סקירת מערכות

שמחה, צהלה, התרגשות והמולה סביבי.

הסתיים לו הפרק הקשה, הכואב, היותר מפחיד, המאתגר, המשתק ממעש 

בסרט הנוכחי שהחל להתגלגל לפני כעשרה חודשים.

כולם מאושרים, מחייכים, מחבקים בעצמה כמנסים להעביר לי את שמחתם, אושרם 

ותחושת ההקלה הגדולה שלהם, שהנה זה הסתיים וגם את הפרק הזה, "אשת הפעלולים" צָלחה בבריאות, כוח, אהבה וחיוך.

הקרובים אלי מאד, רואים שרגשותיי אינם כרגשותיהם.

הם מנסים לשמור על איפוק לידי, אך זה קשה.
שמחה ותחושת הקלה מבורכת שכזו, קשה מאד לשמור אותה ולא לתת לה לצאת לרחובות
ולצעוק את האושר שהיא.
אני מבינה ושמחה איתם בשמחתם ובתחושתם.
אבל לא, זה לא בדיוק מה שאני מרגישה.
אני יודעת שרכבת ההרים שבה אני נוסעת, בחרה, ביחד איתי להאט את הקצב,
כדי שיהיה לי את הזמן המתאים לסקור ולהיות בכל קרון,
על פי יכולות ההבנה שלי, מה יש לקרון זה ללמד ולהציע לי.
הטיפולים הכימותראפיים, הסתיימו אתמול, בעצם לפני כשבועיים (5.6.15)
הגוף שלי ואני נארח שאריות וסימנים מהם, אצלנו לעוד זמן, עד שנפרד מהם לגמרי.
גם כי הם צריכים לסיים את פעולתם בגופי בדיוק בזמן הנכון להם ולי.
וגם, כן, כי אני צריכה להיפרד מהם ולבחון את ההשלכות שלהם על חיי.
להיפרד מהשלכות הפיזיות, בתקווה שלא תשארנה.
לבחון מה אשאיר מהשינויים שנוצרו, בתוך התקופה הזו ומאלו אפרד, אשנה.

"היי אני כאן – אל תצמצמי את עצמך, אל תחזרי להרגלים ישנים.
מה שאת מרגישה וצריכה זה חשוב מאד!"
אותיות המילים קופצות לי על מסך הטלפון בהודעת ווטסאפ מאשת הרוח שעוזרת לי לנשום
כשאני שוכחת שהריאות קיימות.
אני קוראת אותם שוב ושוב, שואלת את הנשימה שעולה ואת הדמעות שמציפות אותי, האם מזה אני חוששת?
אתמול, כשישבתי מול חנה ועשינו סקירת מערכות, עכשיו בסוף תקופת הטיפולים הכימותרפיים, הדהדו בגופי כל מיני קולות, מתרים בי, אומרים לי, - עכשיו זה זמן הקשבה מוקפדת לעצמך -.
שימי לב – היא אומרת – בצורה מכוונת התעכבתי על מה שקשה לך לעשות, שאלתי אותך שוב ושוב, ואת הראית לי בתנועות ידיים וגוף, כיצד את רוצה לעשות כל כך הרבה באצבעותייך והן לא מאפשרות.
"הציפורניים כואבות לי" אני מספרת לה "אפילו לקפל כביסה כואב, לרכוס כפתור, לפתוח בקבוק או קופסא".
הפעולות הפשוטות והלא מורגשות של החיים, אלה שאנחנו עושים מבלי לחשוב או להרגיש אותם ביום יום.
אמנם הסתיימו הטיפולים הכימותראפיים, היום חוגגת כמעט שבועיים לסיומם, אבל הרעל המתקתק שעדיין מטייל לו בכל מיני חלקים בגופי, החליט לתת את אותותיו במקומות מאד ספציפיים, אלו שיבהירו בצורה חד משמעית מה אני לא יכולה לעשות.

זו הייתה תקופה ארוכה, כחצי שנה, אני קוראת לה תקופת אל זמן
או על זמן :)
פעם ראשונה בחיי שהזמן הפסיק להוות ענין, לא מיהרתי לשום מקום,
לא הייתי צריכה להספיק כלום, רק הייתי כאן, נמצאת בכל רגע היכן שנכון לי להיות ברוגע,
בסוג של שלווה לא מוכרת.
לא פשוט יהיה להיפרד  מהריחוף הזה בעולם ללא זמן ומסגרת עשייה.
אז לוקחת לי את הפרק הבא קצת יותר לאט.
את ההתרגשות והשמחה באהבה אבל במנות קטנות,
כדי שאוכל להתרגל חזרה לחיים, בהם לזמן יש מה לומר לי.

פסק זמן

כשקיבלתי את הבשורה לפני ארבעה חודשים
נדמה היה לי שאני עולה על רכבת ההרים הכי מפחידה ומאיימת שעליתי עליה אי פעם בחיי.
לאט לאט הבנתי שהושמתי על הרכבת הכי מהירה ומפחידה בלונה פארק של החיים.
רכבת עם כמה קרונות עמוסים לעייפה עם חומרי למידה ושיעורים בשבילי.

לפני שנתיים עליתי על רכבת הרים.
בני הצעיר שכנע אותי שנראית היא רכבת הרים קלילה לילדים, 
רכבת הרים עשויה מכוסות התה של עליזה בארץ הפלאות,
4 אנשים לכל היותר יכולים לשבת בהם.
הנוסעים על פסים גבוהים, שטוחים,
עם ירידות ועליות שנראו קטנות ולא מאיימות.

הנסיעה בה הייתה לא צפויה, מהירה מאד.
כל סיבוב היה חד ביותר ונראה כאילו אני מתעופפת מהכוס הקטנה.
הירידות קטנות היו תלולות ביותר, נותנות תחושה של נפילה על הפנים.
העליות הקטנות היו ישרות לכיוון למעלה
הרגיש כאילו אני צונחת אחורה על גבי.
קולי נשמע במרחבי הפארק היטב בזעקות פחד ובצחוק היסטרי
שלא יכולתי להפסיק גם כשירדנו.
ואני בכלל שונאת רכבות הרים, הן מפחידות אותי.
הלב צונח למרגלותיי, הראש מרגיש כאילו נשאר מעל
ואת כל הדרך טס מעלי כשאיננו מחובר אלי.
ידיים אוחזות חזק עד כאב במעקה,
נראה כאילו אוחזות באוויר הן.

כך הרגשתי כשקיבלתי את הבשורה על המקום שקיבלתי
ברכבת ההרים של החיים.
הפעם לא הייתה לי בחירה אם לעלות או לא,
אני כבר בפנים באחד הקרונות היותר מפחידים.
קצב נסיעתה איפשר לי נשימה ומחשבה,
איפשר לי לנסוע בה כשגופי מחובר אלי
וליבי צמוד אלי לאורך כל הדרך.

הבחירה שניתנה לי בעודי נוסעת ברכבת זו,
הייתה כיצד לנסוע בה בלי לפחד נואשות, 

ניתנה לי הבחירה להציץ בקרונות הרכבת.
בחירה בקרון  מלא מראות, מסכות ותחפושות.
קרון עם במה אך ללא כסאות קהל.
קרון עמוס במכחולים, עפרונות, דפים וצבעים.
קרון עם הרבה אנשים אך ללא מקום לשבת.
קיבלתי אפשרות לבחור את הקרון עם העזרה הרצויה והנכונה לי
כדי לעבור את הפסים הצרים עליהם היא נוסעת
עד התחנה הבאה ולבקש אותה.
לעבור מקרון לקרון, בכל תחנה,
כשאין ביכולתי לרדת מהרכבת.