ים

כמה ימי ים, חופש מתחושות קשות
מרגישה חיים חדשים מפעפעים בתוכי
מחפשים דרכם החוצה
קורעים את אגן הנשיות שבי
זועקים לפרוץ  לאוויר המלוח.
העמוד שהייתי
בלי שהרגשתי
מתחיל להיסדק
הכלונס הפנימי מתפרק
אימא כואבת ודואגת      

אבא מתכנס ומחייך
חיוך עצוב דאוב
ידיהם אוחזות בעמוד
עוטפות היטב לבל ייפול.
מכאובם ניבט מעיניהם
מהשתיקה, מהמרחק.
קשה עליהם מסע נוסף
תמונות עבר שבות, צצות
חיים שלמים היו להם
ובזקנתם לשלווה ואהבה
נטולת צער ומכאוב קיוו.
הורי האהובים 
הבטחתי ואקיים
אמנם טלטלה מפחידה וכואבת
גופי ונפשי בנתיב הזה חווים 
והוא כולו דרך חתחתים.
את הדרך אעבור,
אתרסק מעט,
אנסוק מחדש.
הדורים עם עצמי איישר
יכולות חדשות אשפר
אלמד לצעוד גם במים סוערים
לשחות בנחלים רדודים
עצי היער מחסה לי יתנו
את רעש הגלים יחרישו.
אחי ובנכם האהוב       
הקשוב, האוהב.
זה ששבר את ליבי   

בלכתו ללא שוב
משחררת אותךָ סוף סוף
למנוחת עולמים
בינות העננים והגלים הרכים
אני נשארת כאן,
איתי ואתכם
אוהבת ואהובה
חלשה וחזקה
קשובה ומקשיבה
נותנת ומקבלת
יכולה ומכילה
מחובקת ומחבקת
מתמסרת ומוסרת
פותחת שער חדש
רחב וגדול
לחיים החדשים
שישתרעו על פני
יריעות ארוכות של שנים
ימים, שעות וחודשים.

גוף שכזה

את הבוקר פתחתי באימון קליל,
הזרז היחיד שהצליח להרים אותי
מהמזרון שמשך אותי לתוכו
ומהשמיכה שלא רצתה שאוריד אותה מעלי,
כל סיב ותא, ביקשו להישאר שוכבים, מאוזנים.
מצונפים אחד בשני, ללא תזוזה,
ללא יכולת הבנה
מדוע עליהם סיוט שכזה נכפה       

אימון על הבוקר, השתגעת
הם זועקים, דואבים, חורקים.
גייסתי את זרימת המים האהובה עלי
וזו כך להם אמרה
שורום זורום רים
עכשיו אנחנו מתעוררים
ולהזזת הגוף והנפש יוצאים.
הוא רואה אותי ומבין,,,
אל תתרגלי, הוא מחייך
נוותר לגופך רק הפעם.
מה אתה רוצה, אני שואלת את גופי.
יום שכזה, איבר לא מחובר לאיבר
כל חלקיק בגופי נע לו מעצמו
עושה כרצונו.
העיניים כבדות, עננה מולם
הפה יבש ובקושי נפתח
העורף מנסה לתמוך
בראש הכבד שמחזיק עצמו בקושי
והעננה סביבי ובתוכי גדלה.
אין רגשות, אין תחושות
אין מחשבות, אין יכולות.
שוקעת לתוך האין, הריק
הצמר גפן המתוק של הכלום
מעולם לא הרגשתי כלכך
לא שייכת לעצמי כמו היום.
כל מילה נכתבת מעצמה
ובזמנה החופשי.
הראש סגור, נעול                    

אין יוצא ואין בא
האצבעות מקלידות מעצמן
את טירוף התשישות
את חוסר יכולת אֶברי גופי
להתחבר אחד לשני
ולהחזיר אותי לעצמי
הראש הכבד, פולט חצאי הברות
מנסה לומר לי שעוד קצת
וארגיש חדשה
התאים הלבנים והתאים האדומים
יָחְברוּ לנהרות החיים שבתוכי
ויעירו את היפיפה הנרדמת שבי ,
עיניה יפקחו, רואות בברור
את הערפל המונח על ראשה
מתפוגג לו
לחייה יצבעו מחדש באדום הנכון      

קולה ישמע מחדש בצליל המתאים
יד ורגל יתאמו צעדים בניהן
ומרק העוף לא יראה כה רחוק :)
מאין יבוא עזרי, 
מתנגן לו השיר בראשי
רק מעצמי                               
רק מעימי
עונים לו נפשי וגופי.
כי מחר, לדברי סקארלט

אוהרה
מחר יום חדש

פסק זמן

כשקיבלתי את הבשורה לפני ארבעה חודשים
נדמה היה לי שאני עולה על רכבת ההרים הכי מפחידה ומאיימת שעליתי עליה אי פעם בחיי.
לאט לאט הבנתי שהושמתי על הרכבת הכי מהירה ומפחידה בלונה פארק של החיים.
רכבת עם כמה קרונות עמוסים לעייפה עם חומרי למידה ושיעורים בשבילי.

לפני שנתיים עליתי על רכבת הרים.
בני הצעיר שכנע אותי שנראית היא רכבת הרים קלילה לילדים, 
רכבת הרים עשויה מכוסות התה של עליזה בארץ הפלאות,
4 אנשים לכל היותר יכולים לשבת בהם.
הנוסעים על פסים גבוהים, שטוחים,
עם ירידות ועליות שנראו קטנות ולא מאיימות.

הנסיעה בה הייתה לא צפויה, מהירה מאד.
כל סיבוב היה חד ביותר ונראה כאילו אני מתעופפת מהכוס הקטנה.
הירידות קטנות היו תלולות ביותר, נותנות תחושה של נפילה על הפנים.
העליות הקטנות היו ישרות לכיוון למעלה
הרגיש כאילו אני צונחת אחורה על גבי.
קולי נשמע במרחבי הפארק היטב בזעקות פחד ובצחוק היסטרי
שלא יכולתי להפסיק גם כשירדנו.
ואני בכלל שונאת רכבות הרים, הן מפחידות אותי.
הלב צונח למרגלותיי, הראש מרגיש כאילו נשאר מעל
ואת כל הדרך טס מעלי כשאיננו מחובר אלי.
ידיים אוחזות חזק עד כאב במעקה,
נראה כאילו אוחזות באוויר הן.

כך הרגשתי כשקיבלתי את הבשורה על המקום שקיבלתי
ברכבת ההרים של החיים.
הפעם לא הייתה לי בחירה אם לעלות או לא,
אני כבר בפנים באחד הקרונות היותר מפחידים.
קצב נסיעתה איפשר לי נשימה ומחשבה,
איפשר לי לנסוע בה כשגופי מחובר אלי
וליבי צמוד אלי לאורך כל הדרך.

הבחירה שניתנה לי בעודי נוסעת ברכבת זו,
הייתה כיצד לנסוע בה בלי לפחד נואשות, 

ניתנה לי הבחירה להציץ בקרונות הרכבת.
בחירה בקרון  מלא מראות, מסכות ותחפושות.
קרון עם במה אך ללא כסאות קהל.
קרון עמוס במכחולים, עפרונות, דפים וצבעים.
קרון עם הרבה אנשים אך ללא מקום לשבת.
קיבלתי אפשרות לבחור את הקרון עם העזרה הרצויה והנכונה לי
כדי לעבור את הפסים הצרים עליהם היא נוסעת
עד התחנה הבאה ולבקש אותה.
לעבור מקרון לקרון, בכל תחנה,
כשאין ביכולתי לרדת מהרכבת.