אז דבר ראשון איישר הדורים עם גופי, אתה אינך הכלי שנושא אותי, אתה חלק בלתי נפרד ממי שאני.
אני צרופה בך כמו שאתה טבוע בי, אני אינני אני בלעדייך.
הרבה שיחות, מונולוגים, דיאלוגים היו ויש לי במשך התקופה הזו עם איברים מסוימים בגופי, פנימיים, חיצוניים.
הגעתי לדו שיח והקשבה עם תאי העור שלי, עם נימים וורידים שקצת הסתכסכו בינם לבין עצמם ולעיתים עם המחט שרק מבקשת להיכנס חלק ונכון לתוכם כדי שהם ירוו מהמשקה הטעים, המשמיד מחד והמזין מצד שני.
בכל יום שעבר מטבעות הכסף הנוצצות והברורות של ההבנה נטבעו בי.
נחרטו במוחי ונצרבו בחדרי נשמתי. גופי ואני אחד הם, כל מה שקורה בתוכו, קורה בתוכי.
כל תזוזה בנפשי, כל מרקם מחשבה במוחי יוצרת תנועה בגופי.
כל רגש לבבי, כל אוושה של תחושה כל שביב של רצון, מורגש מידי בחלק המתאים לו בגופי.
חברה יקרה עד מאד שבזכותה ובעזרתה הבנתי שאני יוצאת למסע ארוך מאד, אישי ופנימי שהוא אך ורק שלי, אמרה לי, כל החוויות והחדשות שקרו לך בשנה האחרונה הם חלק מהציוד אותו תיקחי אתך ובהם תעזרי במסע הזה.
הרבה נאמר באותה שיחה מופלאה, עם האישה המיוחדת הזו, אחת השיחות היחידות שמוחי ממאן למחוק. (והיא לא הייתה שיחה קצרה)
אך המשפט הזה צלח לא רק את זיכרוני, אלא נסחף בנהרות הנוזלים שבגופי ופשוט נשטפתי בו.
רבים הדברים שקרו לי במהלך השנה לפני גילוי הגוש הסרטני בשד,
אחד החשובים שבהם היה אימון כושר עם מאמן אישי, שהתחלנו לעשות בן זוגי ואני ביחד,
מתוך הבנה וידיעה שכך נדרבן אחד את השני, לא נוותר לעצמינו, וגם נספק לנו שעה אחרת של ביחד פעם בשבוע.
באימון הזה במשך תקופת הטיפולים בעיקר, אני לומדת עוד יותר כמה גופי הוא חלק בלתי ניתן להפרדה ממי שאני, חשה איך כל חלקיק שנמצא תחת מעטפת עורי, מגיב לאימונים שאני כופה על עצמי בהנאה גמורה.
כשהכינו אותי לניתוח הובהר לי שלא אוכל להתאמן כלל, חוץ מהליכה, לפחות כחודש.
הוסבר לי שגם כשאחזור לעשות ספורט כזה או אחר, אצטרך להימנע מלהפעיל את אזור החזה והידיים.
לרגע קט גופי ואני צללנו לתוך צִלו של הפחד, מה יקרה לגופי, צעק אלי הצל, מה יקרה לי, הצמדתי אותו אל חזי ושם במקום הזה הבנתי בצורה הכי ברורה שאפשר, שאינני יכולה ללא גופי והוא אינו יכול בלעדי.
חמישה שבועות חלפו להם וקיבלתי אישור לחזור לאימוני הכושר בהדרגתיות עם קשב מלא לכל חלק בגופי, הוראה חד משמעית יצאה מפי הרופא שלי, "יבבה קטנה של סיב או תא ואת נמנעת מלאתגר את אותו אזור בשלב זה".
בורכנו במאמן מבין ענין וקשוב, שמלווה אותנו ברגישות והומור ועם זאת לא מוותר. הוא הקשיב למילותיו של הרופא וכך פעל, כשהוא מלמד אותי להקשיב לכל שריר וגיד בתוכי.
ואז הגעתי אל הים הסוער והמפחיד במיוחד – הטיפולים הכימותראפיים שגופי התעקש להעביר אותי דרכם.
ישבתי מול האחות עם העיניים הכי מחייכות שראיתי אי פעם וכל שהדהד בראשי החלול והעמוס גם יחד ממידע זה, כיצד גופי ואני עוברים את החלק הזה של המסע בנתיב שיאפשר לי להסתכל במראה הפנימית והחיצונית שלי.
אחד הדברים שאוזני קלטו כצעקה ממש היה : " אסור לך להיכנע לרצון הגוף למנוחה, לחוסר תזוזה.
שימרי על רף פעילות גופנית גבוה ככל שאת יכולה בלי להתיש את עצמך ומבלי לאתגר את הגוף המאותגר ממלא בהרבה מאד דברים אחרים"
ביקשתי מהמאמן להוסיף עוד שני ימי אימון בשבוע כשאחד מהם יהיה בדכ יום לאחר יום טיפול.
אחת הבקשות והמעשים החכמים שעשיתי לתקופה זו.
האימונים יצרו מעט מסגרת בתקופה שבה הזמן איבד אצלי משמעות, הזכירו לי שוב ושוב כמה נימי נפשי ותאי גופי זקוקים לפעילות מאתגרת זו.
אני מביטה במראה על גופי בחיוך קל ומודה לו שעזר ועוזר לי להכיר אותי על כל רבדי.
אני מגיעה למקומות חדשים, פוגשת אנשים שאינם מכירים אותי והם תוהים האם גילחתי את ראשי מרצון, האם יש לי אמירה בהליכה הגאה שלי ללא מחלפות ראשי וגבותיי.
שמחתי לגלות שיש כאלה שכלל לא חשבו שאני עוברת טיפולים כימותראפיים, כיוון שחוץ מקרחתי המבהיקה ועורי המעט צפוד, אני נראית להם בריאה ושמחה.
עוד יותר אהבתי לשמוע את התהייה האם אני קרחת מהמקום המתריס, אני שעד כה בקושי ידעתי את משמעות המילה התרסה, אולי טפטופי התרסה במחברת שבמגרה.
תהיות ומחשבות אלו של אנשים מקסימים שהיכרתי לאחרונה, חידדו לי את ההבנה ואת הידיעה שאכן הצלחתי להתכנס לגופי וגופי עטף אותי איליו וביחד מצאנו את הדרך לשנות את מה שצריך לשנות ולשמור על מה שצריך לשמור.
זה הזמן והמקום להגיד תודה לשתי נשים שמלוות אותי באהבה ובמסירות
קשובות לכל תלונותי, אלו שאתם האהובים ואוהבים הרבה פחות שומעים :)
הנשימה שלי ושומרת נפשי - ניצה מסיקה
והשומרת על שפיות מחשבתי הרפואית, ההומאופטית שלי - חנה גריניאסטי
