שמחה, צהלה, התרגשות והמולה סביבי.
הסתיים לו הפרק הקשה, הכואב, היותר מפחיד, המאתגר, המשתק ממעש
בסרט הנוכחי שהחל להתגלגל לפני כעשרה חודשים.
כולם מאושרים, מחייכים, מחבקים בעצמה כמנסים להעביר לי את שמחתם, אושרם
ותחושת ההקלה הגדולה שלהם, שהנה זה הסתיים וגם את הפרק הזה, "אשת הפעלולים" צָלחה בבריאות, כוח, אהבה וחיוך.
הקרובים אלי מאד, רואים שרגשותיי אינם כרגשותיהם.
הם מנסים לשמור על איפוק לידי, אך זה קשה.שמחה ותחושת הקלה מבורכת שכזו, קשה מאד לשמור אותה ולא לתת לה לצאת לרחובות
ולצעוק את האושר שהיא.
אני מבינה ושמחה איתם בשמחתם ובתחושתם.
אבל לא, זה לא בדיוק מה שאני מרגישה.
אני יודעת שרכבת ההרים שבה אני נוסעת, בחרה, ביחד איתי להאט את הקצב,
כדי שיהיה לי את הזמן המתאים לסקור ולהיות בכל קרון,
על פי יכולות ההבנה שלי, מה יש לקרון זה ללמד ולהציע לי.
הטיפולים הכימותראפיים, הסתיימו אתמול, בעצם לפני כשבועיים (5.6.15)
הגוף שלי ואני נארח שאריות וסימנים מהם, אצלנו לעוד זמן, עד שנפרד מהם לגמרי.
גם כי הם צריכים לסיים את פעולתם בגופי בדיוק בזמן הנכון להם ולי.
וגם, כן, כי אני צריכה להיפרד מהם ולבחון את ההשלכות שלהם על חיי.
להיפרד מהשלכות הפיזיות, בתקווה שלא תשארנה.
לבחון מה אשאיר מהשינויים שנוצרו, בתוך התקופה הזו ומאלו אפרד, אשנה.
"היי אני כאן – אל תצמצמי את עצמך, אל תחזרי להרגלים ישנים.
מה שאת מרגישה וצריכה זה חשוב מאד!"
אותיות המילים קופצות לי על מסך הטלפון בהודעת ווטסאפ מאשת הרוח שעוזרת לי לנשום
כשאני שוכחת שהריאות קיימות.
אני קוראת אותם שוב ושוב, שואלת את הנשימה שעולה ואת הדמעות שמציפות אותי, האם מזה אני חוששת?
אתמול, כשישבתי מול חנה ועשינו סקירת מערכות, עכשיו בסוף תקופת הטיפולים הכימותרפיים, הדהדו בגופי כל מיני קולות, מתרים בי, אומרים לי, - עכשיו זה זמן הקשבה מוקפדת לעצמך -.
שימי לב – היא אומרת – בצורה מכוונת התעכבתי על מה שקשה לך לעשות, שאלתי אותך שוב ושוב, ואת הראית לי בתנועות ידיים וגוף, כיצד את רוצה לעשות כל כך הרבה באצבעותייך והן לא מאפשרות.
"הציפורניים כואבות לי" אני מספרת לה "אפילו לקפל כביסה כואב, לרכוס כפתור, לפתוח בקבוק או קופסא".
הפעולות הפשוטות והלא מורגשות של החיים, אלה שאנחנו עושים מבלי לחשוב או להרגיש אותם ביום יום.
אמנם הסתיימו הטיפולים הכימותראפיים, היום חוגגת כמעט שבועיים לסיומם, אבל הרעל המתקתק שעדיין מטייל לו בכל מיני חלקים בגופי, החליט לתת את אותותיו במקומות מאד ספציפיים, אלו שיבהירו בצורה חד משמעית מה אני לא יכולה לעשות.
זו הייתה תקופה ארוכה, כחצי שנה, אני קוראת לה תקופת אל זמן
או על זמן :)
פעם ראשונה בחיי שהזמן הפסיק להוות ענין, לא מיהרתי לשום מקום,
לא הייתי צריכה להספיק כלום, רק הייתי כאן, נמצאת בכל רגע היכן שנכון לי להיות ברוגע,
בסוג של שלווה לא מוכרת.
לא פשוט יהיה להיפרד מהריחוף הזה בעולם ללא זמן ומסגרת עשייה.
אז לוקחת לי את הפרק הבא קצת יותר לאט.
את ההתרגשות והשמחה באהבה אבל במנות קטנות,
כדי שאוכל להתרגל חזרה לחיים, בהם לזמן יש מה לומר לי.
