דפים

יום שני, 5 בינואר 2015

הרוח שאת


היא, לא יודעת את זה
אבל היא נותנת לי כוחות
כמו נושפת רוח במפרשי הסירה שלי.
זו את שנותנת לעצמך 
היא תגיד
ואני לא אתווכח, כי בלעדיה,
ללא המראה שהיא מציבה לי ללא חשש, ללא שום רחמים.
לעולם לא הייתי מעמתת את עצמי עם השוחות אליהם היא מגיעה

ומביאה אותי להבין שהם בעצם בורות או תעלות שנחפרו
שנים על גבי שנים

מידי פעם התמלאו כמעה
אך טרם נסגרו הוטלה בהן את כבדה שבאחת פתחה אותם.
רק אני יכולה לעמוד מעליהן או לכרוע לצִדן
ולהחליט איך ובמה למלא אותן
.
היא מסבירה לי.
אני רק מלמדת אותך איך...
שחררי, הרפיה, ותרי לעצמך קצת.
כן, את לא אוהבת ולא מרשה לעצמך ויתורים
זה אסור!
מותר...כן...מותר
תחייכי עם המילים
את אוהבת מילים, אוהבת לחרוז, לא פעם מתעקשת
שזו תהיה אמירה מחרוזת
הצד הקפדני, הפדנטי, העקשן, המדייק
(זו אני? לא מכירה אחת כזו אצלי?)

שבך יוצא לך כשאת  כותבת בעיקר שירים בחרוזים.
זה שלך, רק שלך, את זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. 
יש עוד  דברים שהם שלך
שאת צריכה.
תבקשי, תדרשי, תציבי אמירה ברורה.
תהיי קפדנית עקשנית ומדויקת במה שאת צריכה לעצמך.
איך אפשר שפתאום אני נעלמתי לעצמי.
כמה רוצה להיות עלה ברוח הסתווית,
אך בימים אלו חייבת להיות מחוברת לעץ

לתת לרוח ללטף אבל לא להעיף.
להחליט החלטות, לעשות מעשים בשבילי, בגללי
כדי להישאר.
היום יותר מתמיד הבנתי את כוח הרוח הזו 
שבעדינות אך בנחישות,
את נושפת במפרשי ליבי נפשי וראשי.
רוח יקרה מפז. 













אין תגובות:

פרסום תגובה